פסק-דין בתיק ע"א 9282/02

השופט א' ריבלין:

1.        זהו ערעור על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' סלטון), אשר בו חויבו המערערות, אשר תקראנה להלן יחד: יכין, בתשלום שכר ראוי למשיב - עורך-דין במקצועו - עבור שירות שסיפק להם.

הרקע

2.        פסק-הדין של בית המשפט המחוזי כולל פירוט נרחב של העובדות, הממצאים והתשתית הראייתית שביסודם. אנו נבקש לתאר בקצרה את מסכת העובדות שנקבעו, והמסקנות שהוסקו, אשר יש להן רלבנטיות להכרעה בערעור זה.

           יכין היא בעלת זכויות בשלוש חלקות סמוכות, בעיר פתח-תקווה, אשר סווגו בשעתו כאזור חקלאי (להלן: הקרקע או המקרקעין). בשתיים מן החלקות ליכין זכות של חכירה לדורות, ובשלישית - זכות בעלות. עוד בשנות ה- 70, ביקשה יכין להביא לשינוי הייעוד של הקרקע - מחקלאות לתעשייה - אולם היוזמה לא עלתה יפה. בשנת 1981 הציעה עיריית פתח-תקווה (להלן: העיריה) תכנית חדשה, שמשמעותה צמצום השטח שייעודו ישתנה. יכין שכרה את שירותיו של המשיב, וזה האחרון סבר, כי תכנית העירייה אינה משרתת את האינטרסים של יכין. לכן, פעל המשיב לגיבוש תכנית אחרת, שבקווים כלליים משמעותה ריכוז חטיבת קרקע תעשייתית עבור יכין, בשלוש החלקות, באופן שבמקום שהעירייה תפקיע חלק מהן לצרכי ציבור, ייועד לצורך זה שטח מתוך מקרקעין אחרים, שליכין זכויות בהם.

           חלפו עברו שנים, ובשנת 1989 נחתם הסכם בין העירייה ליכין, שתכליתו יישום תכנית חילופי ההפקעות (להלן: הסכם חילופי ההפקעות). במסגרת הסכם חילופי ההפקעות, התחייבה העירייה להמליץ על שינוי ייעוד המקרקעין בפני ועדות התכנון והבנייה - וכך עשתה. בשנת 1993, אושרה התכנית. דא עקא, שבין הצדדים שבפנינו נתגלעה מחלוקת בדבר שכרו של המשיב, ובמכתב מיום 23.6.1993, ששיגרה יכין למשיב, התבקש האחרון "להפסיק כל טיפול" עד לקבלת הנחיות מפורשות. הנחיות שכאלה לא באו, הטיפול הופסק, והמשיב הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי, לקבלת שכר טרחתו.

3.        בית המשפט המחוזי קבע, על יסוד הראיות שבאו בפניו, כי המשיב "היווה את הגורם הממשי והיעיל למימוש שאיפת הנתבעות לשנות את ייעוד החלקות ולהחזיק בחלקות כשטח רצוף לתעשייה ולשאר מטרותיהן העסקיות והמסחריות". המשיב, כך נקבע, ליווה את הטיפול בנושא בין השנים 1993-1981, וביצע פעולות שונות, שמטרתן גיבוש ההסכם עם העירייה והוצאה לפועל של התכנית לשינוי ייעוד המקרקעין. מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה, כי המשיב אכן הוזמן על-ידי יכין לטפל במכלול השאלות הנוגעות לשינוי ייעוד המקרקעין, ולא - כפי שטוענת יכין - למטרה מצומצמת של גיבוש ההסכם עם המנהל או טיפול בענייני המנהל.

4.        דא עקא, שבית המשפט המחוזי קבע, כי בין הצדדים לא נכרת מעולם הסכם בדבר שכר טרחתו של המשיב. אמנם, כך נפסק, יש ליתן אמון בגרסתו של המשיב, לפיה בשלב מסוים שוחח הוא עם מי שהיה בשעתו מנהלה של יכין בדבר שכר טרחה העולה כדי 4% מערך המקרקעין לאחר שינוי הייעוד. אלא שהדברים לא עלו עלי כתב, והפרטים לא סוכמו. זאת ועוד, הסכמה עקרונית זו, כך נקבע, היתה טעונה אשרור של הנהלת החברה - וזו לא היה סיפק בידם של הצדדים להשיג. בית המשפט קמא נפנה, אפוא, לבדיקת השכר הראוי המגיע למשיב. נפסק, כי שכר-טרחה בשיעור של 4% משווי המקרקעין הוא ראוי, בנסיבות העניין, ולאור העדויות שבאו במשפט. "בענייננו" - כך קבע בית המשפט - "דובר בתכנית מורכבת ולא שגרתית, שהיה כרוך בה טיפול גם במינהל. לכן, שכר טרחה בשיעור של 4%, שעליו הסכים התובע עם המנכ"ל דאז, מר קפלן, ואותו תבע, אינו נראה לי חורג מתחום השיעור הראוי, כפי שעולה מעדויות עורכי-דין מומחים בתחום".

5.        אולם בכך לא תמה שאלת חישוב שכר הטרחה הראוי. בית המשפט המחוזי נדרש לשאלה, האם יש לקבוע את התשלום לפי אחוז מתוך שווי המקרקעין "ברוטו", או שמא "נטו", לאמור - לאחר ניכוי תשלומי החובה הנובעים משינוי הייעוד (דמי היתר מהוונים למינהל מקרקעי ישראל והיטל השבחה לוועדה המקומית לתכנון ולבניה). בית המשפט מצא, כי טענת יכין, לפיה יש לבצע את החישוב לפי שווי "נטו", נזכרה בסיכומיה אך לא בכתב ההגנה; ומכל מקום, כך פסק, מן העדויות עולה כי על-פי הנהוג והמקובל בתחום בו קא עסקינן, שאלת תשלום ההוצאות הנלוות לטיפול המשפטי - וממילא כך גם לגבי תשלומים אחרים - מוסדרת בהסכם בין הצדדים, ומקום בו נושא עורך-הדין בתשלומים אלה, נהוג לנקוב באחוז גבוה יותר לצורך חישוב שכר הטרחה. במקרה הנדון - כך הוסיף בית המשפט וקבע - המשיב נהג לגבות, לפי עדותו, סכום של 6% מהשווי "ברוטו" של המקרקעין המופשרים, והסכים, בשיחתו עם המנכ"ל דאז, לשיעור של 4% בלבד. בנסיבות אלה, סבר בית המשפט כי ראוי שהשכר יחושב לפי שווי "ברוטו" של המקרקעין, כאמור.

           בד בבד, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לנכות מן השכר, שחושב כאמור על-פי אחוזים משווי המקרקעין, סכום מסוים, וזאת לאור העובדה שהמשיב חדל, בשלב מסוים, מליתן שירותים ליכין, לפי הוראתה. בנסיבות המקרה, מצא בית המשפט המחוזי כי יש להעריך את אותו חלק מן העבודה, אשר טרם הושלם בעת שהופסקה עבודתו של המשיב, בשיעור של 20%.

           סוף דבר, בית המשפט המחוזי פסק למשיב שכר טרחה ראוי בשיעור של 1,189,026 ש"ח, אשר לו, כך נקבע, יתווספו מס-ערך-מוסף כחוק וכן ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה (בסך הכל מדובר, לפי האמור בכתב הערעור, בסכום של 3,066,375 ש"ח).

           כנגד פסק-דין זה מופנה הערעור שבפני.

הטענות בערעור

6.        יכין תוקפת את פסק-הדין בחזיתות שונות, ובין היתר היא מעלה השגות כדלקמן: לטענתה, המשיב נשכר על-ידה אך ורק לשם השגת הסכם עם הועדה המקומית לחילופי מקרקעין, וזהו גם השירות שסיפק לה בפועל. בגין שירות זה - כך מוסיפה יכין וטוענת - קיבל המשיב את מלוא שכרו. הפעולות הדרושות לשינוי ייעוד המקרקעין בוצעו, לפי גרסתה של יכין, על-ידי ועדות התכנון, על-ידי העירייה ועל-ידי אדריכלים ואנשי מקצוע ששכרה יכין ישירות. במישור אחר טוענת יכין, כי יש לחשב את שכר טרחתו של המשיב לפי שווי המקרקעין "נטו". יכין מלינה על כך, שפסק-הדין של בית משפט קמא כמו הופך את המשיב לשותפה, בדרך של קבלת אחוזים משווי הקרקע לאחר שינוי ייעודה. עוד נטען, כי ייעודה של אחת משלוש החלקות שונה בהתאם לתכנית בניין עיר אחרת, ולמשיב לא היתה יד בעריכתה או באישורה. טענה אחרת של יכין היא, כי בהיעדר הסכם שכר-טרחה, יש לקבוע את שכרו של המשיב על-פי שעות עבודתו, וכי קביעת השכר על יסוד שווי המקרקעין לאחר שינוי הייעוד מנוגדת למסקנתו האחרת של בית המשפט, לפיה שכר הטרחה לא היה מותנה בתוצאת הטיפול. אשר לניכוי מן השכר, הנובע מהפסקת פועלו של המשיב בטרם נסתיים הטיפול בתיק - סבורה יכין כי ההערכה הנכונה אינה 20%, כי אם 50%. זאת ועוד, לטענת יכין, כל תביעה לשכר ראוי בגין שירותיו של המשיב עד ליום 14.8.1988 (קרי שבע שנים לפני הגשת תביעתו) - התיישנה. יכין אף טוענת, כי יש לקזז מן השכר הראוי נזקים שנגרמו לה על-ידי המשיב.

           המשיב סבור כי יש להותיר את פסק-הדין על כנו, ובעיקרו של דבר תומך יתדותיו בקביעותיו ובמסקנותיו של בית המשפט המחוזי.

           דין הערעור להתקבל בחלקו.

השירות

7.        פסק-הדין של בית המשפט המחוזי נשען, ברובו, על ממצאים עובדתיים, הנתמכים בראיות ובעדויות שנשמעו בפניו. בכגון דא אין בית משפט של ערעור נוהג להתערב. בעיקרו של דבר, אין המקרה שבפנינו יוצא מגדר כלל זה. וביתר פירוט: אם מבקשים לחלץ מתוך מכלול הפרטים והטענות את העיקר, הרי שההכרעה בתיק זה מצריכה מתן מענה לשלוש שאלות: הראשונה, האם נתן המשיב שירות מקצועי ליכין; השנייה, מה היה טיב השירות והיקפו; והשלישית, מהו שכר-הטרחה המגיע למשיב בגין השירות. כפי שיובהר, במסקנותיו של בית המשפט המחוזי ביחס לשאלות הראשונה והשנייה אין עילה להתערבותנו. לא כך לגבי השאלה השלישית.

           ביסוד הכרעתו של בית המשפט המחוזי - וביסוד הכרעתנו-שלנו - עומדת הקביעה, כי המשיב אכן העניק ליכין שירותים משפטיים. הגם שלא נכרת בין הצדדים הסכם שכר-טרחה, אין מחלוקת לגבי פרט עובדתי זה. שהרי, גם יכין מאשרת כי המשיב העניק לה, לפי הזמנתה, שירות מקצועי, אולם חולקת היא על היקפו של השירות שהוזמן ושניתן בפועל. יכין אף גורסת, כי השכר המלא, עבור השירות שניתן, שולם זה מכבר למשיב. הנה אפוא, נקודת המוצא לדיוננו היא, כי בין הצדדים נקשרו יחסים שעניינם מתן שירות מקצועי.